מחשבות מציפות אותי כלכך הרבה לאחרונה. בעיקר בלילות. כשחשוך ואני לבד והשקט חודר לי ללב...
אני לא יודעת איך זה קורה שדווקא כשאני מצליחה לחשוב קדימה, כשאני רואה במישהו באמת עניין ואני באמת מסוגלת להיפתח בפניו, מישהו שמצליח לגעת לי טיפה בלב השבור ולחבר את השברים, כשאיך שהוא טיימינג עשה את שלו והסתדר.
פתאום הוא נעלם עליי. לא יודעת למה לא יודעת אם זה לתמיד או לא, ודווקא כשכלכך רציתי לתת לזה הזדמנות כי חשבתי שיש פה משהו שבאמת יכול לא רק להסיח את דעתי אלה לעזור לי להתקדם הלאה.. אז הוא נעלם. ויום יומיים שלושה שרק זה הטריד אותי. ואחרי זה? חוזרת אחורה וחושבת על ההוא שהיה ומה שהיה ונותנת לעצמי לרצות אותו שוב. ואני לא יכולה להרשות לעצמי את זה...
בחור אחד שהכרתי בעבודה ובאמת מצא חן בעניי כי באמת הרגשתי איך הוא, לאט לאט ובלי שום רצון לקבל משהו מחזרה, מרפא אותי, מאחד את הלב שלי, נותן לי תקווה ומקום להישבר ביחד!
אני צריכה את זה.
אז אני שומעת עכשיו שירים של נתן גושן, לא יודעת למה דווקא הוא, יש לו מוזיקה טובה אבל אני לא נוטה לשמוע אותו בדרך כלל (מזכיר לי איזה אקס ואיזה סיפור).
אז למה אני בוחרת לקשר את השיר הזה עכשיו לחיים שלי, למחשבות שלי...
האמת שאני לא יודעת!! המנגינה שלו נעימה, הבאסים ממלאים ונותנים לי תחושה מיוחדת כזאת של מוזיקה טובה..
השיר הזה גורם לי להיזכר במדורות שהיינו עושים כילדים בשדות במושב... מקיפים את המדורה בספות מטונפות, מרגישים את הקור המקפיא של החורף על הגוף שלנו והאש הלוהטת כשמתקרבים עלייה...
אני לא יודעת אם דברים היו פשוטים יותר אז, אבל הרגעים האלה מול המדורה נתנו לי את הכוחות שהייתי צריכה כדי לשרוד. התאהבתי בהרגשה... ברוח, בריח,ברעש השקט...
אני רוצה את זה שוב כלכך! רק חבל שהיום יש שם שדות סבוכים מידי ובתי מגורים :(
פשוט מתגעגעת לאש... מה לא הייתי עושה בשביל מדורה אחת נוספת כזאת! לשכוח מהכל ורק להרגיש את האש..
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה