להתחיל מהתחלה.
לפני מספר שבועות כל מה שהכרתי בשנה וחצי האחרונות נעלם, העולם שלי התהפך.
גיליתי שבן הזוג שלי שאני כלכך אוהבת לא נמצא באותה נקודה כמותי בקשר שלנו, תמיד שידעתי שאנחנו לא נמצאים באותה נקודה בחיים במידה מסוימת (די מזערית התחשב בזה ששתינו לא סטודנטים, לא שוכרים דירה ואם כבר אז הוא זה עם העבודה הקבוע ואני רק מתחילה לגשש את דרכי מבחינת לימודים) אבל תמיד חשבתי שאנחנו אוהבים אחד את שני כלכך שזה כל מה שמשנה, שזה מחזיק ומחזק אותו כמו שזה עושה לי, מסתבר שהאהבה שלי אליו לא הייתה מספיקה.
אז נפרדנו, זה לא היה כלכך פשוט כי לא הייתי מכונה לוותר עליו, לא מוכנה לשחרר, התעקשתי להזדמנות נוספת וקיבלתי אותה. אבל לא עבר יותר מידי זמן עד שהיא אבדה והייתי צריכה להתמודד עם המציעות האכזרית שדברים הולכים להשתנות.
אף פעם לא הייתי טובה עם שינויים, אני לא מסתגלת בקלות, ואולי זאת הסיבה שאני לא מצליחה לעשות את הדבר הנכון עכשיו. מה הוא הדבר הנכון? לשחרר, שכל אחד יתחיל את הדרך שלו, פשוט לעזוב.
אבל אני לא מסוגלת לשחרר מימנו. זה יכול להישמע מטורף למישהו שמכיר את כל הסיפור אבל אני עדיין אוהבת אותו, אני אוהבת לחשוב עליו כמישהו מיוחד בחיים שלי מישהו שאני נהנית לדאוג לו מישהו שאני יכולה להיות פתוחה איתו בכל דבר.
לקח לי זמן אבל לבסוף התקשרתי להתייעץ עם מישהו שאני רואה בו כ''מומחה'' לצערו במצבים כאלה.
גם הוא אמר לי בדיוק את כל מה שידעתי כבר פשוט לא רציתי לשמוע.
שגם אם נישאר יחד, אני תמיד יפחד שהוא לא אוהב אותי מספיק כדי לתת לי את כל המחייבות ותשומת הלב שאני צריכה.
המומחה שלי הוא היחידי שאני מרגישה בנוח לספר לו את ל האמת, ספר לו על המחשבות שלי ועל היום יום שלי.
זה קצת מוזר.... כי שכבנו פעם, וכי יש לו חברה עכשיו.
המחשבה שמישהי שחבר שלי שכב איתה תנהל איתו שיחות כלכך אינטימיות על החיים שלה וחיי המין שלה בפרט מעלה בי כעס וכאב ולחלה. אני יודעת שזה הדבר שאני הכי פחות רוצה לעצמי והמחשבה שאני עושה את אותו הדבר למישהי אחרת מקשה עליי מאוד.
אבל אין לי שום חשק לחזור להיות איתו בקשר מיני, אני רק צריכה מישהו שיעזור לי, שיקשיב ויתמוך ויגיד לי שהכל בסדר ושזה עובר, מישהו שיסביר לי שיש יותר מדרך אחת להחלים ושאם אני לא מצליחה לנתק עם האקס שלי קשר זה מובן ובסדר.
אני צריכה מישהו שיתן לי אלטרנטיבות וימליץ או אפילו יכתיב לי את הקצב, מה מוקדם מידי ומה אפשרי ויעשה לי טוב.
מה שכל כך מיוחד במומחה שלי זה שכשהוא אומר לי ''לכי להשתכר'' או ''זה בסדר זה קורה'' אני באמת מאמינה לו.
כי הוא יודע מזה והוא יודע איך זה מרגיש, אני לא מרגישה שהוא מסתכל עליי כאל בחורה מסכנה שצריכה שינחמו אותה.
אני מרגישה כאילו כל אחד מהחברים שלי מסתכלים עליי ברחמים עכשיו ואני שונאת את זה.
אבל לא הוא, לא המומחה שלי, המומחה המיוחד שלי הוא יודע מה טוב לי כשאני לא יודעת מה טוב לעצמי.
ועם כל זה, עם כל העזרה והמאמצים להשכיח את הכאב, אני מרגישה כ''כ מבולבלת.
יש ימים שכל מה שאני רוצה לעשות זה להמשיך הלאה, לעבור לבחור הבא שירגש אותי כמו שהוא ריגש, מנסה למצוא איך להתחיל את החיים שלי מחדש, אולי לחזור להרגלים ישנים? או אולי להכיר מישהו חדש?
מנסה להציף את עצמי בהסחות דעת כמו לימודים, חברים, בנים, לאחרונה גיליתי שאלכוהול עושה את העבודה הטובה ביותר, אני עדיין חושבת עליו אבל אני מצליחה לעצום עניים ולדמיין כאילו זה לא כואב.
אבל יש ימים שכל מה שאני רוצה זה את החיבוק שלו, ימים שלמים שאני לא מוכנה לקום מהמיטה, שאני רק ישנה וקמה שוב ושוב כי אין משו שמצדיק שאני אקום ושום דבר חוץ מימנו לא יכול להעיר אותי, אבל הוא לא בא, אז אני לא קמה.
היום זה אחד הימים האלה.
יש ימים שהכאב ממלא אותי בריקנות, מוציא מימני את החשק לכל דבר. אפילו לאוכל.
ויש ימים שאני בוכה, אבל לא מצליחה להישבר במאה אחוז. רק מין פורקן של דקה או שתיים ואז זה מפסיק, הכאב חוזר פנימה להתחבא בתוך הלב שלי ואני מרגישה אותו אני מרגישה אותו חזק אבל אני לא מצליחה לגרום לו לצאת שוב.
וכמובן יש את הרגעים האלה הרגעים שאני לא מצליחה להחזיק מעמד. ואני שולחת לו הודעה, מדברת איתו.
ויותר מפעם אחת לראות אותו. ופחות כואב לי ככה, כשאני לידו זה מרגיש לפעמים כאילו כלום לא קרה כאילו אנחנו עדיין יחד כאילו העולם שלי שלם וזאת ההרגשה הכי מדהימה בעולם. ואז כשאני רואה אותו נרתע, ואולי הוא חושב שאני לא שמה לב שאבל אני שמה לב, שהוא לא יכול לחבק אותי יותר אני מרגישה את הכאב שיש לו בגוף כשהוא נוגע בי, אני מרגישה את האדישות שלו אליי וזה כלכך כואב, אבל גם הכאב הזה עדיף על הכאב כשיש לי כשאני לא איתו.
כי הכאב הזה בא מהלב, הוא יוצא ויוצא, אני מונעת מימנו לצאת עד הסוף כי אני לא רוצה להכאיב לו יותר אבל אני יודעת שאיתו אני יכולה להוציא את כל מה שרע וכואב לי שאני לא מצליחה אפילו כאני מתחבאת בארון שלי על הריצפה ומנסה לתת להכל לצאת.
אז להתחיל מההתחלה זה לא כזה פשוט, אין נוסחה ברורה אין הגבלת זמן למתי זה מסתדר ולא כל יום יותר קל מהשני.
זה מבולגן ומבלבל וקשה ויש עליות ומורדות ואי אפשר לדעת מה יהיה בסוף.
אני מנסה לכתוב את הפוסט הזה כבר כמה ימים, וכל פוסט שונה מהשני, אני מניחה שבסופו של דבר אני פשוט צריכה להוציא הכל החוצה.
כמו עכשיו, הפוסט הזה לא קשור למוזיקה , למשמעות עמוקה כי האמת היא שאין שיר אחד שיכול לרפא את הכאב שלי עכשיו. פשוט חייבת להוציא הכל פעם אחת ולתמיד, במקום להתחיל לכתוב ואז למחוק שוב ושוב כמו שעשיתי עד עכשיו.
אז זהו, זו אני, ואלו החיים שלי עכשיו.
בלגן אחד גדול בדרך להתחלה חדשה
