חבר יקר
אדם שהיה מאוד קרוב ללבי, מישהו שאהבתי להעביר את הזמן איתו, מישהו שחשוב לי, משהו שהייתי מוכנה להיות בזרועותיו לנצח וזה עדיין לא יהיה מספיק זמן.
התגייס לצבא.
and i miss him!!
הוא שם כבר שלוש חודשים.
הוא בקושי יוצא ככה שאני כמעט ולא רואה אותו, ואולי בהתחלה לא רציתי לחשוב על זה אבל זה גורם לי להתגעגע אליו...
יותר מימה שהתגעגעתי אליו כשהו עוד היה פה
ואני זוכרת את הנשיקה האחרונה שלנו . כמה שעות ליפני השינוי הגדול האחרון בחיו.
אני כן רואה אותו לפעמים.. והוא מאושר... אבל אני חייבת לחייך ולשמוח בישבילו כשכל כך כואב לי בפנים.
''והיום בוא איבדתי אותו היה היום בוא הבנתי שזה כבר לעולם לא יהיה אותו הדבר''
מצחיק לחשוב שזה קרה לי פעמים. פעם אחת בנשיקה הראשונה שלנו
ועוד פעם אחת באחרונה..
הוא לא נישק עוד מאז..... דברים אחרים כןן אבל לא נשיקה
אני מתגעגעת אליו תמיד .. זה כלכך מוזר לראות את הפנים שלו ועדיין להתגעגע אליו..
הלווי שהייתי יכולה לראות אותו עשיו.. והלווי שהוא היה יכול לשמוע את הכאב שלי....
now your gone
E הלווי שזה היה אחרת אבל זה לא...
הוא היה במושב שבוע שעבר.
כלכך חיכיתי לזה, כלכך רציתי לראות אותו.
אבל לא ראיתי אותו.
כאילו חלק מימני ממש לא רצה לראות אותו, כל הזמן זה היה ''לא עכשיו יותר מאוחר '' או ''מחר עדיף'' עד שזה הפך להיות מאוחר מידי.
אני שולחת לו הודע, אני רוצה שהוא יענה לי אבל זה כמעט לא קורה.
''I hope you cen hear me''
לפעמים אני חושבת שאולי אין תקווה. שהקשר שלנו נעצר ביום האחרון שראיתי אותו או אולי עוד ביום ההוא מספר שעות ליפני הגיוס שלו. אבל רגעים כמו עכשיו, אלה דווקה הרגעי שנותנים לי תקווה שאולי זה עוד לא עבוד. כי כל עוד אני מתגעגעת אליו אני יודעת שאני יהיה מוכנה להתאמץ ואני יודעת שאני כן ינסה לדבר איתו אם הוא יהיה שוב במושב,
http://www.youtube.com/watch?v=HR9m1QU7nKI
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה