אני רוצה לדבר קצת על הסידרה המצליחה של נטפליקס the queen's gambit, בשילוב עם השיר Alone
אזהרת ספוילר!!
אז הקצת על הסידרה :
הסידרה גמביט המלכה היא סדרת דרמת נעורים תקופתית אמריקאית, שפותחה על ידי סקוט פרנק ואלן סקוט על פי רומן בשם זה מאת וולטר טוויס משנת 1983.
סדרה מגוללת את חייה של ילדת פלא גאונת שחמט בשם בת' הרמון, מגיל 8 עד 22.
על פניו נראה שהסידרה עוסקת בשח, אבל אם אתם שואלים אותי, היא עוסקת בחשיבות של אהבה ותמיכה.
בת' הרמון, ילדת פלא גאונת שחמט, מצאה את עצמה יתומה בגיל 8, לבד.
בהגעתה לבית היתומים תחילה היא מרגישה מנודה, (הלא כולנו בגיל הזה).
עם שהותה בבית היתומית בת' מכירה שתי דמויות חשובות לחייה, ג'ולין נערה נוספת בבית היתומים, מישהי שיכולה להבין מה עובר עלייה, להיות חלק מהחיים הבודדים בבית היתומים.
ושרת בית היתומים, מר שייבל, שמלמד אותה את משחק השחמט.
"לא טוב היות האדם לבדו", בני אדם זקוקים לחברה, אנחנו תמיד מחפשים להשתייך לקבוצה מסוימת, להרגיש שיש אדם או קבוצה של אנשים שמבינים אותנו, את העולם שאנו חיים בו, את החוויות שאנחנו עוברים.
ג'ולין הייתה הראשונה בחייה של בת' לאחר תאונת הדרכים שבת' הרגישה שיכולה להבין את המקום בו היא נמצאת. החיבור הזה שמישהו יכול להבין מה אתה חווה גם בלי הצורך במילים, בתור ילדים הזהות שלנו מתגבשת ולקשרים החברתיים שלנו יש חלק גדול בבניית הדימוי העצמי שלנו, חבר טוב יכול להיות גם ההבדל בין חיים ומוות במקרים קיצוניים.
מר שייבל, היווה דמות אבאית, מדריך, מישהו שנתן לבת' משמעות לחיים, משחק השח היה בשביל בת' מפלט מחייה הקשים, כי כשכלום לא היה ברור, שח והחוקים שלו היוו יציבות לחייה. מורה לחיים זה גם משהו שלפעמים אנו זוכים להתקבל בו בחיינו, מישהו שעוזר לנו לסלול את הדרך להצלחה, מישהו שמאמין בך, מקדיש מעצמו לטובתך, כשמישהו עושה משהו כזה בשבילנו, בעיקר מישהו שמהווה איזהו שהיא דמות סמכותית לחיינו, זה מה שנותן לנו את הכוח להאמין בעצמנו.
אלמה, אמא המאמצת של בת' זיההתה את הפוטנציאל של בת' ותמכה בקיירה שלה כשחקנית שח, דמות הורית תומכת
לעורר חייה של בת' היא פוגשת עוד חברים שתומכים בה, מחזקים אותה, דואגים לה כשהיא נופלת, עוזרים לה ריגשית, מקצועית, וגם כלכלית.
בת' אמנם גאונת שח, אבל היא לא הייתה מגיע ומנצחת בתחרות במוסקבה בלי העזרה של כל האנשים בחייה שללא ספק אוהבים אותה, תומכים בה, ומאמינים בה לעורך כל הדרך.
נכון, חשוב להאמין בעצמך, חשוב להילחם בכוחות עצמך, אבל She wouldn't have made italone.
אני חושבת שאנחנו כבני אדם תמיד נרצה להקיף את עצמנו באנשים שאנחנו מרגישים שמבינים אותנו, אנשים שיתמכו בנו כשקשה וישמחו בשימחתנו ובהצלחותינו. מישהו שיאמין בנו כשאנחנו לא מאמינים בעצמנו.
החיים לא קלים, והחלומות שלנו (ברוב במקרים) לא יוגשו לנו על מגש כסף.
מגיל צעיר מאוד אני זוכרת את עצמי עם החלום להיות מעצבת אופנה, ליצור אומנות בצורה של בגדים, לראות את היצירות שלי על השטיח האדום.
עם השנים ככל שהתבגרתי, אמנם התמדתי בלימודי התפירה, ציירתי ועיצבתי, לא הפסקתי ללמוד את התחום שאני אוהבת עם זאת החיים מלמדים אותנו להפסיק לחלום ולהתחבר למציאות, אני חושבת שאם יש לך אנשים שממשיכים להאמין בך גם כשאתה לא מאמין בעצמך זה, מחזיקים אותך כשאתה מרגיש לבד, הדרך לחלום מרכישה קצת יותר אפשרית והאמונה בחלום מתחזקת והתמיכה הזו היא חלק בלתי נפרד מההצלחה שלך.
היום שוחחתי עם אבא שלי, שהזכיר לי שהוא תומך בי ורוצה שאיהיה מאושרת, יש כאלה שיגידו שזה אמור להיות מובן מאליו, שלאבא שלי אכפת מהאושרכ שלי, אבל כלום לא מובן מאליו בחיים האלה, בעיקר כשיש כלכך הרבה אנשים שלא זכו למה שאני זכיתי בו, ולמילים יש ערך ועוצמה. בגלל זה כותבים שירים וסיפורים, בגלל הכוח שיש במילה טובה.
אז היום נזכרתי שיש אנשים שמאמינים בי, וזה הזכיר לי שאני צריכה להאמין בעצמי.
