צרות בגן עדן
אז אני לא כותבת באותה תדירות שהייתי כותבת בא פעם, צבא חברים, לימודים ..לא תמיד יש לי את הזמן הזה של שקט וצלילות מספיק בכדי לכתוב. אבל הינה יש לי עכשיו !
בחודשים האחרונים יש מישהו בחיים שלי והופך אותם לקצת יותר טובים,גם לפני שנהיינו יחד הקשר איתו, הידידות איתו הצחוק איתו להציק לו בדיבור שלו,הוא תמיד שימח אותי תמיד הרגשתי יותר טוב כשדיברתי איתו.פעם לפני שנהיינו יחד ישבנו יחד ודיברנו על כל מיני דברים ובין היתר על העובדה שנפגעתי הרבה בעבר...
אני לא חושבת שהבנתי כמה עד שהכרתי אותו,
ואני לא אומרת את זה כמשו רע להפך!!
הוא כזה מקסים וכלכך טוב לי איתו אבל הדבר היחידי שאני מכירה מאהבה זה פגיעה והרגע הזה שהם עוזבים,
מעבר לזה שזו סיטואציה חדשה בשבילי מה שיש לי איתו, זה גם מפחיד אותי שהרגע הזה של הסוף יגיע כמו שהוא הגיעה עם כל השאר.
ביום שאמרתי לו שאני אוהבת אותו הרגשתי איך אני נקרעת עם עצמי, שומעת את הקול בראש שלי אומר לי לא להיסחף כי אני יפגע, כי אני תמיד נפגעת, כי הם תמיד פוגעים, עוזבים, משקרים,
שגם עם יאן היה לי כטוב, שגם עם יותם הייתי שמחה, שגם עם דניאל היה לי כיף, ''לא משנה מה אל תאמרי את זה'' זה מה שאמרתי לעצמי כשניסיתי לומר לו שאני אוהבת אותו,
"i've been holding back for the feel that you might change your mind"
הוא ראה שהמצב רוח שלי השתנה וניסה לשכנע אותי לספר לו מה יש לי ובסוף אמרתי לו.
אמרתי לו שאני אוהבת אותו ושזה מפחיד אותי ממש..
אני כלכך אוהבת אותו על זה שהצלחתי לומר לו את זה אני אוהבת אותו יותר כל יום שעובר ואני מתרגשת מחדש כל פעם שאני אומרת לו את זה אבל הרתיעה הזאת הפחד הזה לא עוזב אותי.
כל לילה כל יום עמוס שלא יוצא לנו לדבר כלכך כל הזמן פשוט, פחד שזה יגמר מסיבות וכאלה ואחרות,
וכמו בשיר אני לא חושבת שהוא באמת מבין כמה אני שבורה מבפנים כמה אני דואגת לו אני לא חושבת שהוא מבין את הרתיעה המתמדת הזאת את הבכי שמגיע אליי בלילה לבד כשהוא ישן רחוק מימני הרתיעה המתמדת הזאת כי אולי הוא ישנה את דעתו לגבי.
''Little do you know im breaking while you fall asleep''
הפחדים האלו הם צלקות מאנשים אחרים שהשאירו בדרך זו את חותמם עליי, ואמנם אני באמת אוהבת אותו ואני לומדת להיפתח יותר איתו אבל זה עדיין קשה ועדיין יש את הלילות שאני בוכה מהפחד לאבד אותו בלי סיבה נראת לעין וזה דברים שלא יעברו בכזאת קלות ואני מקווה שזה יעבור עם הזמן..
"little do you know i need a little more time"
ההמשך של השיר הזה אבל זה מה שגרם לי לחשוב עליו באופן חד וברור ולא רק על כל האנשים שפגעו בי על הצלקות שלי ועל עצמי.
עם הזמן גם הוא נפתח אליי סיפר לי על הצלקות שלו, הן שונות משלי אך גם הן הגיעו עמוק, הוא לא מעריך את עצמו מספיק בגללן הוא מתחרט על העבר שלו על הטעויות שעשה ומרגיש אשם על המון דברים
''little do you know all my mistakes are slowly drowning me''
ואני לעולם לא יוכל להבין כמה קשה לו התהליך הזה של ההחלמה מהצלקות שלו מה שאומר שהוא צריך לעבור את זה לבד שזה יותר גרוע
הוא יודע שקשה לי וכואב לי הוא יודע שאני דואגת לו גם אם אני לא תמיד רואה את זה
אבל בסופו של דבר כשאני איתו אני לא מרגישה כלכך את כל הכאב הזה,
אני אוהבת אותו בלב שלם אני מרגישה הכי טוב והכי בנוח והכי רגוע כשאני איתו.
אני מרגישה הכי טוב איתו כאילו שום דבר לא קרה ולא יקרה כאילו העולם עוצר מלחת כשאני איתו ואני לא רוצה שהוא ימשיך
שאפילו עכשיו אני רק רוצה לחבק אותו לשים עליו את הראש שלי ולישון איתו
